השמים החדשים והארץ החדשה

אודות הפסוק הראשון שבתורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", מבהירים חז"ל "אֵת הַשָּׁמַיִם" - שמים שעלו במחשבה, "וְאֵת הָאָרֶץ" - ארץ שעלתה במחשבה"[1], כלומר – שנבראו כל ההוויות המקופלות במחשבת המושגים "שמים" ו"ארץ".

והם מפרטים:

רב הונא בשם רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר: אפילו אותן שכתוב בהן (ישעיהו סה, יז) "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים" כבר הן ברואין מששת ימי בראשית. הדא הוא דכתיב (שם סו, כב) "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה", הארץ חדשה אין כתיב כאן, אלא -  החדשה [בה' הידיעה – שנתחדשו כבר במחשבה מששת ימי בראשית].
"שמים" - אש ומים, נטלן הקב"ה ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים. (...) דבר אחר: שהבריות משתוממים של מה הם של מים או של אש [2]?!

השמים והארץ החדשים מתארים תופעה שעתידה להתגלות באחרית הימים, וכאשר נאמר שאותה אחרית עלתה במחשבה, עיקרון זה מבוסס על ההיגיון שעצם המושג "ראשית" מצביע על מחשבה התחלתית בה מקופל היעד הסופי הנקבע מראש בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה". וכן היא המילה "בראשית" המחייבת את מציאותה של "אחרית" שהיא התכלית אשר למענה נברא העולם. ונשאלת השאלה: מה אלו השמים החדשים והארץ החדשה המבשר הנביא?

א. ולא תזכרנה הראשונות

מכל החזיונות אודות הגאולה העתידה, מוצדק לומר שהמרשים, ועל כל פנים, המפורסם ביותר היא הנבואה של ישעיה בה מתואר – "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (...) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיה יא, ו–ט). הארץ תתמלא "דֵּעָה אֶת ה'", וכתוצאה מכך, גם בעלי החיים יחיו בשלום ובשלווה, לרבות החיות שעד כה היו טורפות ומזיקות, וכתוצאה מכך - "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ". אלא שבנבואה אחרת, הנביא מקדים לשלווה זו פרט נוסף:

כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב: (...) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה' (ישעיה סה, יז-כה).

גם בחזון נבואי זה, הנביא ישעיה מתאר את אחרית הימים כתקופה המשוללת כל חיסרון היות שהברכה תהיה מצויה בתמידות, וממילא – "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד" וגו'. אלא שכאן, הוא פותח את נבואתו עם הבשורה שבקץ הימים, הבריאה תתחדש לחלוטין, וכפי לשון הכתוב – "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה", מליצה שאנו מוצאים שוב בפרק הבא (שם סו, כב) - "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם". והשמים והארץ יפליאו בחידושם בצורה כה מרשימה עד שהעבר שחלף יימחק, וממילא – "וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב". מה ערכו של חידוש זה? אנו מבינים שימות המשיח יהיו טובים ושלמים יותר, אבל חדש?! חדש איננו בהכרח מעלה, והיין יוכיח שישן משובח יותר מחדש, ומה אם כן ההבלטה היתרה של שמים חדשים וארץ חדשה? ובמידה שניתן לקבל שארץ חדשה, פירושה - "שיהיה רוב טובה בעולם כאלו נברא עולם חדש אשר לא ימצא שם צרות"[3], מה כוונת התיאור "הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים", במה תתבטא התחדשותם של השמים? על כך דברי המהר"ל המדגישים שוב ושוב שלעתיד לבוא, "תחול הויה החדשה, אז יהיה בטילה הויה הראשונה ותתבטל צורת העולם הראשון"[4]. אלא שהמהר"ל לא מפרט: מהי "צורת העולם הראשון" שעתידה להתבטל? תוכן עניין זה הוא כפי המבואר בהמשך.

ב. שלטון חוקי ההפכים

יסודה של סוגיא זו אנו מוצאים במדרש תמורה:

וכל מה שברא בתמורה בראו, אילולא מות לא היה חיים, ואילולי חיים לא היה מות, ואילולי שלום לא היה רע ואילולא רע לא היה שלום... אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהם טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים. אלא "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז, יד)... ברא חן וברא כיעור, זכרים ונקבות, ברא אש ומים, אור וחושך... אם אין צדיק, אין רשע, אמר רשע לצדיק: צריך אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר? אלו היו כל בני אדם צדיקים לא היה לך יתרון. הרי אמרנו לכל יש תמורה... אבל הקדוש ברוך הוא אחד שאין לו שני, ואין אדם יודע היכן מקומו, ולא המלאכים, ומהללים שמו יודעים היכן מקומו שנאמר (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד ה' ממקומו. [5]

בראש ובראשונה, חז"ל באים להורות שבעולמינו זה, שולטים חוקי ההפכים והתמורות הגוזרים שאין קיום והגדרה לשום מציאות אלא אם כן יש לה תמורה - חוק המנוסח בפסוק "גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". ממילא, אילולי המושג "מוות" לא היה שום קיום למושג "חיים", וכן הוא בנוגע לכל ההפכים והתמורות שקצה אחד אינו תופס שום מציאות בהעדר הפכו המתנגד לו. לכן אומר רשע לצדיק: "צריך אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר"? וזה משום שבלי "רשע", לא היה לו למונח "צדיק שום משמעות. והסיבה לכך היא שאין לשכל האנושי שום הבנה בכל דבר שאין לו גבול וסוף, ולכן הצורך לתמורה שמגמתה היא להגביל את הקצה המנוגד לה, דוגמת, למשל, המונח "גדול" שכשלעצמו לא היה מתקיים אילולי תמורתו "קטן" המגבילה אותו. [6]
כתוצאה מכך, למרות שאחדותו יתברך מתפשטת בבריאה בלי כל מעצור בבחינת "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו, ג), אין האדם ער לנוכחות זו משום שנעדרים ממנו הכלים לקלוט אורות בלתי גבוליים. וזה מה שמבליט המדרש תמורה: היות שהקב"ה הוא אחד שאין לו שני, בלתי אפשרי לחלוטין שיצורים בעלי גבול יעמדו על מקומו יתברך. לכן, המלאכים שאינם יודעים הנחה זו שואלים זה לזה "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ"[7], והמלאכים העומדים על העלמת מקומו של הקב"ה כביכול, אומרים "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג, יב), והם מברכים ומהללים את שמו בכל מקום שהוא.[8]
מכאן היסוד: חוקי ההפכים והתמורות הם בתוקף אך ורק בעולמינו זה, אולם בימות המשיח, "תתבטל צורת העולם הראשון", כלומר - חוקים אלו עתידים להתבטל. על תוכן זה מתייחס התיאור "שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה".

ג. מובנם של שמים וארץ החדשים

בעוד שהתורה מפרטת שהארץ "הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" וכו', על טיבם של "שמים" שנבראו יחד עם הארץ לא נמסר לנו שום מידע. נכון שבהבנתם המילולית, "שמים", הוראתם – שָּם, בלשון רבים, כלומר, תחומים המרוחקים מהכרתנו משום שאין הם תואמים את המציאות הידועה לנו פה[9]. אולם מעבר לזה, אין אנו יודעים ולא כלום על אותם התחומים המבדילים בין השמים לארץ, ולכן אנו זקוקים לאורם של חז"ל. כאמור לעיל, דעתם היא שהמילה "שמים" פירושה "אש-מים" דבר שהבריות משתוממים עליו, ובנוסף אמרו ז"ל ש"שמים" פירושו גם "שם-מים"[10].
בעולמינו זה, "אש" - הינה הכוח המפריד והמפורר כל גוש מוצק לחלקיקי עפר, ואילו "מים" מצביעים להיפך על הכוח המאחד את מה שמופרד ומפורר, דוגמת העיסה שנוצרת מחלקיקי קמח שמתחברים על ידי המים. באמרם ז"ל שהמילה "שמים" מכוונת ל"שם-מים" ול"אש-מים" גם יחד, אין זה שלפנינו שתי הוראות נפרדות, אלא שהראשונה היא סיבת השנייה. והיינו שבגלל ש"שמים" הינם "שם-מים", כלומר, מקומה של האחדות המושלמת ביותר שאין כדוגמתה בעולמינו זה, לכן שמים הם גם המעון של אש-מים בו מתאחדים ההפכים "אש" [כוח הפירוד] עם "מים" [כוח האיחוד] בחטיבה אחידה ששמה "שמים"
[11]. ובזה מגלים לנו חז"ל את העיקרון המבדיל בין השמים לארץ. בעוד ש"שם" מתאחדים ההפכים בהעדר כל התנגדות, "פה" שולט החוק לפיו ההפכים מבטלים זה את זה, וממילא, בשום פנים ואופן לא ייתכן ששני קצוות מנוגדים - כדוגמת אש ומים, יתקיימו בנושא אחד. נמצא שלפי היבט זה, "שמים" ו"ארץ" הם שני מושגים ניגודיים בכך ש"שמים" הינם מעונם של ביטול חוקי ההפכים, ואילו "ארץ" היא מעונו של קיום חוקי ההפכים. כאשר הנביא מבשר שלעתיד לבוא תתגלה הבריאה של "שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה", הכוונה בזה לומר שבאחרית הימים תתבטל המחיצה המבדילה בין השמים ובין הארץ, ושניהם כאחד יתאפיינו באותו חידוש לפיו "אש" ו"מים" יתאחדו בחטיבה אחידה. וכתוצאה מביטול ההפכים, לא יהיה שום צורך למציאותו של ה"רע" כדי להשיג את המונח "טוב", השכל האנושי יעמוד על התוכן של "גדול" כשלעצמו בלי הפכו "קטן", ויתרונו של הצדיק יתפרסם בלי שיצטרך להחזיק טובה לרשע. זאת ועוד. המליצה "שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה" באה בעת ובעונה אחת להודיע על שינוי מוחלט במושג "חדש" עצמו. והיינו שאין "חדש" של מחר כמו "חדש" של היום. בעולמינו זה, יסודי ההיגיון מחייבים שכל מצב חדש מבטל את הקודם, שהרי במידה שהמצב הקודם מתמיד, אין כל אפשרות לחידוש. והסיבה היא כמובן בכך שהמושגים "תמידי" ו"חדש" הם שני הפכים המבטלים זה את זה, וממילא, התמידיות כשלעצמה מונעת כל התחדשות, וכן להיפך, כל חידוש מפסיק את ההמשכיות שקדמה. כל זה בעולמינו זה בו שולטים חוקי ההפכים והתמורות, אולם בקץ הימים, ההתחדשות לא תבטל את ההמשכיות הקודמת, ויתקיים תהליך שגם יתמיד וגם יתחדש בלי הרף, מושג שאין לנו בו שום תפיסה מכיוון שיש בו משום דבר והיפוכו בנושא אחד. ובשעה שהמונחים "תמידי" ו"חדש" מתאחדים בחטיבה אחידה עד שאין ביניהם ולא כלום, פירוש הדבר שלפנינו ההגדרה של המושג "נצח". וכאן המקום לשאלה פשוטה: למה כל זה? מה תועלתם של ההפכים השולטים בעולמינו זה? התשובה היא, שבלעדיהם לא היה מקום לעבודת ה' כל עיקר.

 ד. חוקי ההפכים הם התנאי לעבודת ה'

שאיפתה של ראשית מחשבת הבריאה היא האדם המשולב באחדותו יתברך בצורה ההדוקה והמוחלטת ביותר, אלא שכל עוד האדם נמצא בימי עבודתו, לא ניתן לממש משימה זו כפי שהיא. נבראים המאוחדים בו יתברך הינם נבראים משוללי כוח הבחירה, הנחה המתנגדת לתכלית הבריאה המחייבת אדם המסוגל לרכוש את חלקו בעולם הנצח - לא כמתנה, אלא בדין, כלומר - בזכות מעשיו הטובים. וברור שכדי לקיים דרישה זו, הבריאה זקוקה לאדם העומד ברשות עצמו מנותק מבורא העולם, ולא לנבראים השקועים באחדותו יתברך בהעדר מציאות עצמית וכוח בחירה. אלא שלמעשה, גם דרישה זו לא ניתן לבצע כפי שהיא היות שחוקי הבריאה הרי גוזרים שכל הוויה עצמית המנותקת מבוראה מתנתקת ממקור חיותה. נמצא שלפנינו דרישות הפוכות מן הקצה אל הקצה. מחד – זאת הדורשת אדם המנותק מבורא העולם העומד ברשות עצמו, ומאידך – זאת המחייבת אדם המחובר באחדותו יתברך בהעדר מציאות עצמית. וכדי לגשר בין הדרישות הללו, המציאה החכמה העליונה את המושג "הפכים ותמורות" שמעלתו כפולה. מצד אחד, כל קצה מנותק מחברו בדרך דממילא, אולם מצד שני, הקצוות בהכרח מחוברים כיוון שחוקי ההפכים קובעים שלא תיתכן שום מציאות בלי שתהיה לה תמורה [אין "גדול" בלי "קטן"]. נמצא שמתוך שלפי ערכם של הנבראים, האדם ובוראו הם הפכים זה לזה בכך שלפנינו ה"אין סוף" של הקב"ה מול ה"גבול" של ברואיו, ההשלכה היא שעל אף הניגוד ביניהם, הם גם מאוחדים ומשלימים זה את זה היות שהמושג " גבולי" אינו תופס שום מציאות בהעדר תמורתו "בלתי גבולי". קיצורו של דבר, חוקי ההפכים מאפשרים שיהיה האדם גם מנותק וגם מחובר לבורא העולם. ובלשונו של המהר"ל:

אפילו הפכים משלימים להיות הכל בלי חיסרון... וזהו עניין האחדות, שאין לעניין האחדות רק שהוא הכל, ואין חוץ ממנו... וכל שההפכים יותר רחוקים זה מזה, יותר ראויים לצאת זה מזה, שבשביל כך הם הכל, במה שזה קצה האחד, והשני הוא הקצה השני. [12]

אין קצוות יותר מרוחקים זה מזה כמו הקב"ה - שהינו בלתי גבולי לחלוטין, והאדם - הרובץ תחת שלטון הגבול. אלא שעצם ניגודיות תהומית זו יוצרת את האחדות המקיפה ביותר, אחדות שמעתה מצדיקה את ההגדרה "הכל" היות שהקצוות משלימים זה את זה - "להיות הכל בלי חיסרון". אלא שכאמור, חוקי ההפכים גורמים לכך שאין לשכל האנושי שום הבנה בכל דבר שאין לו גבול וסוף, ולכן בלתי אפשרי לחלוטין שיצורים בעלי גבול יעמדו על מקומו יתברך. וכיוון שנוכחותו יתברך נסתרת מעיני כל נברא עד שניתן להכחיש את מציאותה, בצירוף העובדה שחוקי ההפכים גוזרים שאין טוב בלי רע, התוצאה היא שבידו של האדם לבחור האם חפצו להיות צדיק או רשע, כלומר - האם רצונו יתברך הוא הקובע, או האם הוא נמשך אחרי רצונו העצמי. לכן, כל עוד דרושה המציאות של אדם העומד ברשות עצמו שבכוחו לבחור בין הטוב ובין הרע, הבריאה זקוקה לשלטון ההפכים כדי להכשיר את השית אלפי שנין של תורה ועבודה. והיות שחוקי ההפכים מאפשרים את הבחירה בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות, נמצא שהאדם הדבוק בטוב יזכה בשכרו המגיע לו בדין, ובעונשו ברצותו ברע. חובת האדם היא אפוא להקים מחיצה של ברזל בין ההפכים טוב ורע, וכל הממיר בין ההפכים הללו והופך את הטוב לרע ואת הרע לטוב, מתחייב בנפשו. בנוסף, מעלת ההפכים היא כאמור בכך שהיא מונעת שהאדם יתנתק מבוראו, וזה למרות יכולתו לעשות כרצונו בחופשיות הגמורה ביותר.

ה. וְהָיָה יוֹם אֶחָד

אולם באחרית הימים, ההתמזגות המוחלטת עם אחדותו יתברך - שנדחתה בראשית הבריאה כדי לאפשר את הבחירה, תיהפך לתופעה הרצויה ביותר משום שזהו תוכנו של השכר המיועד לצדיקים תמורת עבודתם במשך השית אלפי שנין. ובשעה שבורא העולם וברואיו כלולים בחטיבה אחידה, הרי אין צורך לחוקי ההפכים כדי לקשר אותם. זו הסיבה שבאופן כללי, באחרית הימים יבוטלו כל הקצוות השליליים, לרבות הרע - שלא יזדקקו לו כדי לגלות את הטוב. ומכיוון שזיו האחדות המוחלטת יאיר בלי מציאותן של תמורות כלשהן[13], לא יהיה כל צורך לטיפשים כדי שיוכרו החכמים, הצדיקים לא יהיו זקוקים לרשעים כדי לתפוס מציאות, והמושגים "תמידי" ו"חדש" יתמזגו בחטיבה אחידה בלי שתנועת ההתחדשות תבטל את המצב הקודם. כתוצאה מכך, החיים לא יהיו תלויים במציאות של המוות, ותתקיים הנבואה "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח). קיצורו של דבר, תוכנם האמיתי של השמים החדשים והארץ החדשה יתבטא בכך שאותו חוק הקובע יתד בל תמוט ש"כל מה שברא בתמורה בראו" יתבטל ממציאותו. לאמיתו של דבר, לדעת חז"ל ההנחות הללו הן פשוטו של המקרא ממש:

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם" וגו' - רב הונא בשם רבי אחא: מה סבורים בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד?! כך אמרתי להם - "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ" וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קיימין, בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז) "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר", באותה שעה (שם יא, יא) "וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא".[14]

במילים אחרות, לעתיד לבוא תתגלה אחדותו יתברך [וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה'] שתבטל את הניגודיות שבין "יום" ל"לילה", וכתוצאה מכך, יזרח האור אף לעת ערב. הנאמר כאן הוא אפוא שגילויה המוחלט של אחדותו יתברך - כפי הופעתה בעולם הנצח, מחייב את ביטול המחיצה בין ההפכים "אור" ו"חושך", "יום" ו"לילה", משום שבמסגרת אחדות זו, לא תיתכן מציאות מחולקת כלל.

ו. כינור של מקדש ושל ימות המשיח - סיכום

ועל סמך יסודות אלו, ניתן להבין את הגמרא לפיה "כינור של מקדש של שבעת נימין היה (...) ושל ימות המשיח שמונה"[15]. והפירוש הוא - מסביר המהר"ל, ש"כינור" הוא ביטוי של שמחה, "ולכך היה הכינור במקדש של שבעה נימין, שהשמחה של עולם הזה היינו מפני השלימות שיש בו הריבוי (...) אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה, כי לימות המשיח יתאחד הריבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה".[16]
בשורות ספורות אלו, המהר"ל מסכם את כל הנאמר בעניין זה עד כה.

והוא שהמספר "שבע" מציין את השלמות הנעלה ביותר אליה אפשר להגיע בעולם "שיש בו הריבוי", כלומר – בעולם שבו שולטים חוקי ההפכים והתמורות הגוזרים שאין מציאות בלי תמורתה. ועל אף ש"שבע" כשלעצמו הינו קודש בבחינת "שמונה", תפיסת מקום של קדושה זו היא אמנם בעולמינו זה המקיים הן - את השבת, והן - את ששת ימי החול. במילים אחרות, "שבע" משקף את ה"מחר לקבל שכר" בעולם ההפכים והתמורות בו מופיע הקודש, אולם גם החול, הטוב וגם הרע, הטהור וגם הטמא. זו הסיבה שבמקדש היה הכינור משמיע צלילים השייכים ל"שבע" דווקא, משום שהסדר הטבעי ששלט היה זה של ההפכים והתמורות. סוף סוף, כל עבודתנו הרי בנויה על מציאותם של ההפכים, על האסור והמותר, על הטומאה והטהרה, על הקודש והחול, אשר כל טשטוש ופגיעה במחיצה המבדילה ביניהם אסורה בהחלט היות שבלעדיה בטלה התורה כולה בעולמינו זה.
שמונה" לעומת זאת, מצביע על ימות המשיח, תקופה בה "יתאחד הריבוי אשר הוא בעולם הזה", כלומר – תקופה בה יתאחדו כל ההפכים והתמורות הגורמים למציאות מחולקת בעולמינו זה, וכתוצאה מאחדות נפלאה זו, יתקיים הטוב בלי הרע, הקודש בלי החול כפי תוכנו של היום שכולו שבת.

[1] ילקוט שמעוני בראשית פרק א רמז ג.

[2] שם. יצוין שבבראשית רבה, החלק הראשון של המדרש מופיע בפרשה א פסקה יג, ואילו החלק השני אודות שמים שפירושו "אש-מים", הוא בפרשה ד פסקה ז.

[3] מצודת דוד ישעיה סה, יז.

[4] מהר"ל חידושי אגדות סנהדרין סב א; נצח ישראל פרק מו: "לפי דעת הכל יהיה לימות המשיח הויה חדשה שלא מעניין עולם הזה"; שם פרק נז: "כי יהיה הנהגה חדשה בעולם, אשר לא היה בראשונה, וכאילו יהיו שמים וארץ חדשה".

[5] מדרש תמורה השלם, מתוך פרקים ג, ד, ה. מדרש זה מיוחס לרבי עקיבא ורבי ישמעאל.

[6] יצוין שהפילוסוף גרמני עמנואל קנט התקרב לאותה מסקנה. בספרו "ביקורת התבונה הטהורה", הוא מבדיל בין "עולם התופעות" שאותו נמסר להשגתנו, לבין הדבר-כשהוא-לעצמו שאין לו לשכל האנושי גישה כלל. המלבי"ם שהיה בקי מאוד בספרי קנט (לספר "ביקורת התבונה הטהורה" הוא קורא ""חכמת ביקור השכל", עיין פירושו על ישעיה כט, טז; שם לח, י; שם מ, יד; שיר השירים א, יא), מצטט גם הוא את דברי קנט לפיהם אנו משיגים "הדבר הנמצא בפועל" ולא "הדבר הנמצא באמת בפני עצמו" (מלבי"ם ישעיה לח, י). יצוין שמה שאנו מכנים בשם "חוקי ההפכים ותמורות" מכנה המלבי"ם בשם "חוק הסתירה" (מלבי"ם ישעיה מ, יד).

[7] על פי תפילת כתר במוסף של שבת.

[8] עיין תיקוני זוהר כד ב: "הדא הוא דכתיב (ישעיה ו, ג) "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", והכי סליקת עד דלא אשכחין לה אתר, ושאלין מלאכין בגינה "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" להעריצו, ולא אשכחין לה שיעורא, עד דאמרין "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ".

[9] ספורנו על אתר.

[10] חגיגה יב א.

[11] עיין בזה רבינו בחיי על דברים, הקדמה לפרשת שופטים.

[12] מהר"ל, גבורות ה' פרק ה; וע"ע חידושי אגדות, נדה ט א; באר הגולה הבאר החמישי, בביאורו על הפסוק איוב יד, ד "מי יתן טהור מטמא לא אחד".

[13] על פי לשם שבו ואחלמה, דרושי עולם התוהו חלק א, מאמר כללי אות ב.

[14] בראשית רבה פרשה לד פרק יא.

[15] ערכין יג ב.
[16] מהר"ל נצח ישראל פרק לב.

אם ברצונכם להגיב על מאמר זו, אנא שלחו את תגובתכם למייל הבא: