בספר זה, השתדלנו לרדת - בסייעתא דשמיא ועד כמה שתשיג ידינו, בעומקה ובפנימיותה
של עבודת הקרבנות כפי שגילו אותם קדמונינו. מובן מאליו שליבון זה מחייב שבראש ובראשונה,
נעמוד על השיטות השונות בהבנת טעמי הקרבנות, בהן ראשי המדברים היו, כפי הידוע,
הרמב"ם והרמב"ן. אלא שדא עקא, אלו שטרחו להעמיד את השקפת הרמב"ם אל נכון, כמעט
ולא התייחסו לשיטת הרמב"ן, וזאת מהסיבה הפשוטה שהצעתה היא "על דרך האמת". מצד
שני, מוצדק לומר שטעמי הקרבנות - כפי שהעמידו אותם חז"ל, מתבהרים דווקא אצל הרמב"ן
ובית מדרשו, גישה המתנגדת באופן חזיתי לדרכו הרציונליסטית של הרמב"ם בספרו מורה
נבוכים. לכן, אחרי שניסינו להבהיר את חילוקי הדעות בין הרב המורה ובין הרמב"ן במה שנוגע
לטעם הקרבנות, חשבנו לנכון להתאמץ בפענוח הביאור "על דרך האמת" של הרמב"ן, בהסתמך
על תורתו של המהר"ל.
השקענו גם יגיעה רבה בביאורו של הפסוק (ויקרא יז, ז) "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְעִירִם
אֲשֶר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", שלפי הרבה פרשנים, מבסס את שיטת הרמב"ם לפיה הקרבנות
הותקנו כדי להרחיק את ישראל מפולחנים אליליים שהורגלו בהם במצרים. למרות שדעתנו היא
שאף לפי פשוטו של המקרא, אין בפסוק זה כשלעצמו שום סמך לדרכו של הרב המורה בעניין
הקרבנות, הארכנו בו משום שלענ"ד, לא רק שהבנתו שונה לחלוטין מהמקובל, אלא יתרה מזה,
גנוז באותו נושא יסוד עיקרי בהבנת פנימיותם של הקרבנות בכלל, ובעבודת יום הכיפורים בפרט
– בתוכן של השעיר המשתלח שהינו תמוה מאוד. ובאותה הזדמנות, השתדלנו לקרב אל שכלנו
את המושג שחז"ל קראו לו "שד", מושג שמקורו בכתוב (דברים לב, יז) "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ".
נתונים אלו הביאו אותנו גם לדון במה שנראה לעינינו כמקור של התלבטות רבה.
הקרבנות הם רחוקים מהשקפותינו
במידה שמתבוננים בנושא, ניווכח שאין עולם שאנו כה מנותקים ממנו כעולם הקרבנות.
וקביעת עובדה זו אינה מתייחסת כלל לקושי שיש בלימוד סדר קדשים או בהבנת עומקו של טעם
הקרבנות, אלא פשוטו כמשמעו, בכך שבתקופתנו אנו, עבודת ה' המבוססת על הקרבת בעלי
החיים היא מאוד רחוקה מתפיסתנו. סביר להניח שקשה לבן דורנו לקבל על דעתו את העובדה
שבשעה שהכניסו את ארון הקודש בבית הראשון, שלמה המלך וכל עדת ישראל היו "מְזַבְחִים
צֹאן וּבָקָר אֲשֶר לֹא יִסָפְרוּ וְלֹא יִמָנוּ מֵרֹב" (מלכים-א ח, ה), וכן שבתום חנוכת המקדש, שלמה המלך
זבח "בָּקָר עֶשְרִים וּשְנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְרִים אָלֶף" (שם שם, סג). ובנוגע לעבודת הקרבנות
בכלליותה, ניתן לומר שהשקפתנו היא מאוד קרובה למה שכותב בעל הכוזרי "אתה זובח את
הכבש, ומתלכלך בדמו, בהפשטת עורו, בשטיפת בני מעיו והדחתו, ובניתוחו ובזריקת דמו,
בעריכת עצי המזבח ובהעברתו, ולולא היה כל זה מצוה אלהית, היית לועג ובז על כל המעשים
הללו, והיית חושב שאדרבא, הם מרחיקים מה' ולא מקרבים אליו" 1 . והיות שאין לנו שום הרגש,
בלשון המעטה, בעבודה זו, איך בכוחנו לומר שלוש פעמים ביום - "וְהָשֵב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר
בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְרָאֵל", או כאשר בשבתות ובחגים, אנו כאילו מתגעגעים ואומרים יהי רצון שבקרוב
"נַעֲשֶה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ, תְמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם", כאשר למעשה,
הדברים שבפה אינם בלב, וספק גדול אם בכלל געגועים אלו תופשים שום מציאות. ולאמיתו של
דבר, התלבטות זו כשלעצמה היא תמוהה ביותר.
עובדה היא שהקרבת בעלי החיים כמעשה של הכנעה לכוח עליון היתה נחלתה של האנושות
כולה, וקין והבל יוכיחו שפולחן זה היה תופעה בלתי נפרדת של הטבע האנושי כבר משעת יצירת
האדם. לכן השאלה: איך ניתן להבין שינוי כה מהפכני בטבע האדם? ומה עוד שמפנה זה התנהל
ברצף זמן קצר מאוד.
עד המאה הרביעית, הקרבן היה מרכזי בפולחנים האליליים של כל התרבויות, דבר
שהשתנה בסוף המאה הרביעית כאשר הקיסרים הרומיים אימצו לעצמם את הנצרות, ואסרו את
הקרבנות בכל חלקי העולם שכבשו. מפתיע שביטול הקרבנות התפשט אצל האומות בלי לעורר
שום התנגדות, וזה למרות שפולחן זה היה נהוג אצלן יותר מאלף שנה, וכאילו שבאופן פתאומי,
נכנסה עת חדשה שהולידה נכונות למהפך זה. ועובדה היא שמתקופה זו, תקרובת בעלי החיים
נפסקה לחלוטין אף אחרי שכיבוש הרומיים הסתיים.
לכן דעתו של חוקר בן זמננו היא שביטול הקרבנות בישראל כתוצאה מחורבן בית המקדש,
הביא במישרים או בעקיפין, למהפכה של ממש במהות הדת של העמים, עד שניתן לומר שמאז,
דמות האדם והנפש האנושית נתפשות בצורה חדשה 2 .
המאלף הוא שכן היא גם דעת חז"ל. הם ראו בקרבנות את הבעתה העילאית של נפש האדם,
ובהתאם, כל שינוי בתוכנה הפנימי של הקרבת הזבחים התפרש אצלם כאות של התדרדרות
נפשית, ובפרט הביטול הסופי של הקרבנות שלדעתם מקביל עם התמעטות בקומת האדם. כפי
שניווכח בפרקים הנועדים לנושא זה, יסודן של הנחות אלו אנו מוצאים במה שאמרו ז"ל 3 "אש
שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה, ואש שירדה
בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה", וכן שבמשכן ובמקדש הראשון, האש של
המערכה היתה רבוצה כארי, ואילו האש שבמקדש השני היתה רבוצה ככלב 4 עד ששקעו
המאורות וחרב הבית 5 .
אין אלו אלא ביטויים שהשתמשו בהם חז"ל כדי לתאר בצורה מוחשית תפניות שונות
ומהפכניות בנפש האדם. הווי אומר שבמקביל לביטול היצר של עבודה זרה הגורם שאין אנו
מסוגלים להבין את הלהיטות אחרי עבודת האלילים, כן נאבדה מאיתנו הדחיפה הנפשית לזבחים
כביטוי לרצון של התקרבות לה'. או במילים אחרות, עולם הקרבנות הינו שירה שעדיין לא זכינו
לשמוע את ביצועה. ובפרקים הדנים על נושא זה, נשתדל לפרט את התוכן של המושגים "אריה"
– "כלב" המתארים את אותה השתלשלות דברים שבסופו של דבר, השפיעה על האנושות כולה
עד ימינו אנו. ולאור ההנחות הללו, גם נזכה לעמוד על תוכנם המדויק של אותם הגעגועים
לחידוש סדר הקרבנות במהרה בימינו אמן.
1 כוזרי, מאמר שלישי אות נג.2 גדליהו [גי] סטרומזה [Guy G. Stroumsa], "קץ עידן הקורבנות", (הוצאת מאגנס 2013, תורגם מצרפתית עלידי משה בלידשטיין). גדליהו סטרוּמזה הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה על שם מרטין בובר למדע הדתותבאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופסור מן המניין לחקר הדתות האברהמיות באוניברסיטתאוקספורד, שם הוא גם חבר בליידי מרגרט הול. הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.3 זבחים סא ב.4 יומא כא ב; ועיין רש"י במדבר ד, יג.
