תוכן המילה "איכה"

א. אֵיכָה - אַיֶכָּה

אין ספק ש"איכה" היא המילה המבטאת באופן ייחודי את חורבן הבית, וכפי שמעידה העובדה שחז"ל כינו את ספר איכה בשם "ספר קינות" [1], "מגילת קינות"[2], או באופן סתמי "קינות"[3], וזה משום  ש"אין איכה אלא לשון קינה"[4], ולפי דעה אחרת, "אין איכה אלא לשון תוכחה"[5]. מכאן השאלה: מה באמת גרם לכך שהמילה "איכה" נהפכה לשם נרדף של קינה ותוכחה? שהרי לפי פירושו המילולי, "איכה" מובנו "איך" או איפה", בלי שבהכרח יהיה כרוך בו תוכן של צער ואבל. וזה כפי הכתוב (מלכים ב ו, יג) "וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ" שפירושו "היכן הוא" [6], או (שיר השירים א, ז) "אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ" שלפי פשוטו פירושו הוא "איפה" [7], וכן (שם שם, טו) "וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה" שמובנו הוא "איך נעשה" [8]. ואם כן, על סמך מה נעשה "איכה" ללשון של קינא ותוכחה?

על פשר העניין ניתן לעמוד לאור דברי ר' צדוק הכהן לפיהם משמעותה המדויקת של כל מילה מתגלה בבהירות יתרה במקום שהיא מופיעה לראשונה בתורה [9], ובנוגע ל"איכה" מקום זה הוא הכתוב המתאר את המפגש בין הקב"ה ובין האדם אחרי חטא עץ הדעת – "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט). וכדי שלא נטעה בתוכן הדברים, המדרש מבהיר שהקב"ה הודיע "קוננתי עליו איכה, שנאמר "(...) וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" – אֵיכָה כתיב" [10]. ובמקום אחר, חז"ל מפרטים: "אדם הראשון מין היה, שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה" - אן נטה לבך" [11]. והיינו שאין זה שהקב"ה שאל לו לאדם "איפה אתה נמצא" אלא שהשאלה היתה "אן נטה לבך", וכדברי רבינו בחיי לפיהם "אַיֶכָּה", פירושו - באיזה מקום אתה, באיזה מדרגה עלית בקיום התורה והמצוות. [12] על סמך הנחה זו מבדיל בעל הכתב והקבלה בין "איפה" לבין "אַיֶכָּה". והוא ש"המבקש לדעת מקום המבוקש יאמר איפה הוא (...) אבל השואל "איה הוא" אינו כי אם מתמיה שלא מצאו במקומו הרגיל (...) וכן כאן "אַיֶכָּה", פירוש - מדוע נחבאת ואינך במקומך הרגיל (...) ואמרו "אַיֶכָּה" - לאן נטה לבך, וכפירוש הגר"א, התבונן בעצמך איך נפלת ממעלתך, איה מדרגתך". [13] בהתאם, הכתוב "אֵיכֹה הוּא" אינו לשון סתמי "אפוה הוא" אלא ביטוי ביקורתי - איפה הוא נמצא כדי שנוכל לעמוד על מצבו, וכן "אֵיכָה נַעֲשֶׂה" אינו "איך נעשה" אלא איך נעשה כדי להצליח בתפקדנו. בהתאם, כאשר "איכה" הוא לשון של קינא ותוכחה, פירושו הוא "איך ייתכן שאתה לא נמצא במקום הצפוי הראוי לך".

ב. כפרו ביחידו של עולם

אלא שאנו מוצאים חז"ל שדרשו את המילה "איכה" בצורה נפלאה מאוד הזקוקה לביאור.

שאלו את בן עזאי, אמרו לו: רבינו! דרוש לנו דבר אחד ממגילת קינות. אמר להם: לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם, ובמילה שניתנה לעשרים דורות, ובעשרת הדברות, ובחמשה ספרי תורה - מנין "איכ"ה".

אמר רבי לוי: לא גלו ישראל עד שכפרו בשלושים ושש כריתות שבתורה, ובעשרת הדברות - מנין "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א, א).

והיינו שלפי דרשת בן עזאי, האות א' שבמילה "איכה" רומזת על יחידו של עולם, האות י' - על עשרת הדברות, האות כ' - על מצוות מילה שניתנה לעשרים דורות, והאות ה' - על חמישה חומשי תורה. ולפי דרשת רבי לוי, שלושים ושש כריתות שבתורה הן כמניין "איכה" ואילו עשרת הדברת הם כמניין "בדד". וודאי שדרשות אלו הן זרות מאוד ומה עוד מוגזמות לחלוטין. מה כוונתן? והנראה שאין זה שלפנינו שתי דעות נפרדות, להיפך, דברי בן עזאי ורבי לוי משלימים זה את זה.

והיינו - מסביר המהר"ל, המספר שלושים ושש מפנה אותנו לשלושים ושש צדיקים המקבלים את פני השכינה בכל יום כפי הכתוב (ישעיה ל, יח) "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ", בהיות "לו" בגימטרייה שלושים ושש. [14] לפי זה, הכפירה בשלושים ושש כריתות שבתורה, פירושה - שבניגוד לל"ו צדיקים המחוברים באופן מהותי ל"לו" יתברך, ישראל התנתקו מ"לו" עד כדי לצאת באופן מוחלט מרשותו של הקב"ה. [15] והיות שהם התעלמו מהבריתות שקשרו אותם עם הקב"ה, הם כפרו באופן דממילא ביחידו של עולם שעמו היה להם הברית, וכן בכל הערכים - מילה, עשרת הדברות וחמישה חומשי תורה - שעל פיהם נכרתה הברית בין ישראל לבורא העולם. [16] במילים אחרות, מגמת בן עזאי ורבי לוי היא להורות שהגלות שנבעה מחורבן בית המקדש היא התוצאה מכך שעם ישראל התנתק באופן מוחלט מהקב"ה, בהיות כפירה זו ב"יחידו של עולם" רמוזה באות א' שבמילה "איכה".

והנראה שהנחה זו היא התשתית אשר עליה מבוסס יסודו של המהר"ל אודות עומקם של המושגים "גאולה" ו"גלות".

ג. לגלות וגאולה שורש משותף "גל"

והוא שעל הכתוב (בראשית טו, יג) "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", דורשים חז"ל - "ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מקבצן". [17] מכאן אנו למדים - קובע המהר"ל, "כי הגלות הוא הפיזור, והאומה שהיא בגלות אין להם התאחדות כלל, והגאולה היא היפך זה, שהיא הקיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים". [18] הפיזור כשם נרדף לגלות נמצא גם בנוסח התפילה: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִם וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ". [19] וכן הוא הרמב"ן הכותב שהפסוק (דברים כה, סד) "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" הוא בעצם תיאור של גלותנו היום "שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו". [20]

הגלות היא אכן הפיזור. ובוודאי שהנחה זו סותרת את המושכל הראשון הקובע שגלות, הגדרתה - נדידה כפויה לארץ זרה, או חוסר עצמאות הגורם [לפעמים] לשעבוד ולחיים של מצוקה, ואשר הפיזור הוא רק תופעת לוואי של אי מציאות ברשות עצמו. מה, אם כן, ראו בפיזור כדי להחשיבו כעיקר הגלות? התשובה היא שהפיזור והקיבוץ הם מונחים הגנוזים בעצם מובנם המילולי של גלות וגאולה, הנחה המבוססת על השורש "גל" המשתף את שתי המילים גלות וגאולה. [21]

"גל" - הינו ערמה וריכוז של דברים כמו "וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל" (בראשית לא, מו) או "גל של עצמות". [22] גל - גם מתאר כינוס של מים - גלי מים - וגם מעיין מים, "גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" (שיר השירים ד, יב) שהוא ריבוי תמידי של מים במקום אחד. "גל" מפנה, אפוא, לכל מציאות היונקת את ערכה וחשיבותה מעצם העובדה שמתקבצים ריבוי של פרטים במקום אחד, בלי אמנם שיימצא כוח המאחד התקבצות זו. "גל" הוא אפוא אסיפה של פרטים רבים בהן עדיין שורה מצב של פיזור פנימי.

"גאל" - בתוספת אל"ף, מצביע להיפך על ריבוי המתארגן והמתאחד סביב מרכז אחיד ואחד - האל"ף, ולפי הבנה זו, "גאל" עם אל"ף הוא, בניגוד ל"גל", התקבצות שבה שורה מצב של חיבור פנימי.

תוכן זה יובן היטב במידה שמתבוננים בטיבן של שתי הרשויות, הרשות הרבים ואת הרשות היחיד. והנה פשוט הוא שאין הכוונה שבניגוד לרשות הרבים המיועדת להמון, רשות היחיד מתאפיינת בזה שנמצאים בה מעט אנשים, שהרי אפשר ואפשר שלהיפך, רשות היחיד תכלול עם רב, ואילו רשות הרבים תקבץ מספר אנשים יותר מצומצם. אלא שעיקר ההבדל בין שתי הרשויות מתבטא בכך שהרשות הרבים הוא מרחב שאינו מוקף מחיצות, ואילו הרשות היחיד הוא מרחב המוקף מחיצות, ולפי זה, הביטויים "יחיד" ורבים" נראים כבלתי מדויקים. אלא שמגמת לשונות אלו היא לתאר את טיבו של הרבים הנמצא באותו מרחב. והיינו שרשות הרבים מצביעה על ריבוי אנשים המשולל נקודה מרכזית המסדירה והמקשרת את הנמצאים במרחב זה, וכתוצאה מכך, אותו רבים הוא במצב של פיזור בהיות כל יחיד ויחיד מריבוי זה מנותק מזולתו. לא כן הרשות היחיד המתארת ריבוי המתקבץ סביב יחידו של עולם, ומתוך כך, לכל יחיד ויחיד מקום עצמי המשלים את הזולת בבחינת "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (משלי יד, כח). אשר על כן מסקנה זו: רשות הרבים, הגדרתה - רבים שבחינתם "גל"; רשות היחיד, הגדרתה - רבים שבחינתם "גאל".

מכאן שאפשר לראות את הבריאה כ"גל" ואפשר לראות אותה כ"גאל" עם אל"ף.

הבריאה בכל חלקיה הרי מורכבת מפרטים מחולקים לאין מספר, ומתוך כך, אפשר לראות את ריבוי זה כרשות היחיד כפי תוכנו של "גאל", כלומר - כפרטים המשלימים זה את זה והמשתלבים בחטיבה אחידה שבחינתה "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". אלא שאפשר גם להסתכל על אותו ריבוי כרשות הרבים במתכונת של "גל", כלומר - כהתרבות בלתי גבולית של חלקיקים שונים המשוללים כל השתלבות וזיקה הדדית. ולפי הסתכלות זו, העולם בכלל, והאנושות בפרט, נהפכים לריבוי של כוחות ורצונות המחולקים אלו מאלו, כך שכל מאורע, טוב או רע, נראה בהכרח מקרי בלי שנבחין בו שום השתלשלות של סיבה ומסובב. קיצורו של דבר, העולם נעשה ל"גל" שעצם מציאותו מסתירה את נוכחותו של יחידו של עולם.

ד. חורבן בית המקדש הפך את העולם ל"גל"

כל עוד שבית המקדש היה קיים, הבריאה היתה בבחינת "גאל" - עם אל"ף. והיינו שהנהגתו הניסית של יחידו של עולם היתה גלויה, רשות היחיד שחז"ל מתארים בצורה ברורה בנוסח זה:

ארץ ישראל יושבת באמצע העולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם. ושלמה שהיה חכם עמד על השורשים היוצאים ממנה לכל העולם. [23]

והיינו שארץ ישראל תפקדה כמרכז שממנו הושפע העולם כולו, ומתוך כך - "וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ" (מלכים א ה, יד). או במילים אחרות, בחכמת שלמה השתקף יחידו של עולם, יחידות שממנה התרשמה מלכת שבא שאמרה: "יְהִי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבַת ה' אֶת יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (שם י, ט). אלא שעם ישראל החלו לכפור ביחידו של עולם, וכפי דברי חז"ל המגלים שמקדש ראשון נחרב משום ש"היו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים", ואלו מקדש שני משום ש "היתה בו שנאת חנם", [24] דבר שממנו ניתן ללמוד "ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים". [25] והדברים תמוהים: איך ייתכן?! וודאי ששנאת חינם היא מידה גרועה מאוד אולם איך אפשר להשוות אותה לעברות שהן בהרג ואל יעבור? והתשובה היא שהשוואה זו מצדיקה את עצמה בכך שהן במקדש ראשון והן במקדש שני, ישראל כפרו ביחידו של עולם. בנוגע למקדש ראשון, הגמרא מפרטת שהם היו רשעים בכך שהם "תלו ביטחונם בהקב"ה" כפי תוכן הכתוב (מיכה ג, יא-יב): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". והיינו שישראל השתכנעו שהיות ששכינתו במקדש, הקב"ה לא יחריב את ביתו וממילא לא תבוא עליהם רעה. [26] כתוצאה מכך, הם התנהגו בשרירות לב אף בשלוש העברות החמורות ביותר, ובהתאם לשכנוע זה, הם כפרו ביחידו של עולם בכך שהם צמצמו את כוחו ואת יכולתו להפעיל עליהם את מידת הדין.

וכן הוא בנוגע לשנאת חינם שהיתה בהם במקדש שני.

והיינו שלמרות שהיו עוסקים בתורה ובמצות ואף בגמילות חסדים, [27] שנאה זו העידה שאחדותם לא היתה אמיתית היות שהיא לא נבעה מזה שכולם התקבצו יחד סביב יחידו של עולם בבחינת "ברב עם הדרת מלך". וההוכחה לכך היא ממה שאמרו ז"ל "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". [28] אם כי נכון הוא שעסקו בגמילות חסדים, היה זה בתנאי שלא ייפגע בכך הנאתם העצמית, ומתוך כך, הם קבעו יתד בל תמוט את דיניהם על העיקרון "שלי - שלי, שלך שלך", מידה שהיא מאוד קרובה למידת סדום לפיה "שלי - שלי, שלך- שלי". [29] ואין זה מקרה שארבעים שנה לפני חורבן הבית, שפיכת דמים נהפכה לדבר כה זול עד שרבו הרוצחים, וכתוצאה מכך, הסנהדרין ביטלה את סמכותה כדי שלא יצטרכו לדון בדיני נפשות. [30] הווי אומר שבתקופה לפני חורבן בית השני נוצרה בקרב ישראל תופעה של פיזור פנימי שנבע מכך שהם כפרו ביחידו של עולם, פיזור שפגע באותה התקבצות וכנסיה שקוראים להן "כנסת ישראל". [31]

ד. הפיזור הוא הגלות

נמצאנו למדים שהן במקדש ראשון והן במקדש שני, עם ישראל ראה את העולם כ"גל" הכופר ביחידו של עולם. וכיוון שכך, הקב"ה החריב את ביתו כך שהעולם נהפך בפועל ל"גל", כלומר - לרשות הרבים המסתירה את יחידו של עולם, וכדבריהם ז"ל: משחרב בית המקדש - "נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים", וממילא - "לא נראית רקיע בטהרתה". והיות שעם ישראל השתקע בעולמו של "גל" שהוא הפיזור, הוא יצא ל"גלות" - ששורשו "גל", והתקיים בו הכתוב "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" - כדברי הרמב"ן שהובאו לעיל.

על כך דברי חז"ל לפיהם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובשלושים ושש כריתות שבתורה - מנין "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד". והיינו שבמקום שתהיה לה לירושלים בחינה של "אמצע" ושל מרכז המקשר והמסדיר את כל חלקי העולם, היא מעתה בודדת ומבודדת בהיותה משוללת כל התאחדות פנימית. וחורבן זה מצדיק את המילה "איכה", הן כקינא שתוכנה בכי, והן כתוכחה במובנה של "איך ייתכן שהגעת למצב זה". והיות שהם השתקעו בעולם הריבוי שאופייו "גל", התוצאה היתה - הפיזור שהיא הגלות.  "כי הגלות הוא הפיזור, והאומה שהיא בגלות אין להם התאחדות כלל, והגאולה היא היפך זה, שהיא הקיבוץ והתאחדות אותם שהיו פזורים ומפורדים" - כדברי המהר"ל שהובאו לעיל.

ולכשנבדוק, ניתן להעמיד תוכן זה בכתוב "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס".

" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" - איך ייתכן שבמקום לשבת במרכז העולם, ירושלים יושבת בודדת ומבודדת. "הָעִיר רַבָּתִי עָם" - אותו ריבוי - בבחינת "ברב עם הדרת מלך" - שהעמיד את ירושלים כ"רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת", כלומר - כגבירה בגויים ושליטה במדינות כמו בימי מלכותו של שלמה המלך, אותו ריבוי גופא גרם שהיא מעתה כאלמנה מבודדת שנעשתה למס.

אולם – מסכם המהר"ל, עצם המושג "גל" הינו המקור לאמונת הגאולה. וזה משום שלפי סדר המציאות, כל אומה ואומה הרי נבראת לעצמה, ומצד זה, ראוי שלא תהיה אומה מפוזרת  ברשות אומות אחרות. ואם גלות ישראל היתה נמשכת תמיד, היה הפירוש שיד האומות היתה מושלת על ישראל בקביעות, דבר שלא ייתכן לפי סדר מציאות העולם. היוצא שהמושג "גל" – של גלות, הינו נטפל למושג "גאל" שהוא עיקרי, וממילא, כל "גל" הינה בעצם ההכנה ל"גאל" שהוא היעד הסופי.

[1] חגיגה ה ב.
 

[2] איכה רבה, פרשה א פסקה כ.
 

[3] בבא בתרא יד ב.
 

[4] ילקוט שמעוני ישעיה, פרק א רמז שפט.
 

[5] שם.
 

[6] רש"י מלכים ב ו, יג.
 

[7] מצודות ציון שם.
 

[8] מצודות דוד, מלכים ב ו, טו.
 

[9] ר' צדוק הכהן "ישראל קדושים" אות ז.
 

[10] בראשית רבה, פרשה יט פסקה ט.
 

[11] סנהדרין לח ב.

[12] רבינו בחיי בראשית ג, כא.

[13] הכתב והקבלה בראשית ג, ט.
 

[14] סוכה מה ב.
 

[15] מהר"ל נצח ישראל פרק ט.
 

[16] מהר"ל שם.
 

[17] בראשית רבה, פרשה מד פסקה יח.

[18] נצח ישראל פרק א; גבורות ה' פרק כג.

[19] תפילת מוסף ראש השנה.

[20] רמב"ן ויקרא כו, טז.

[21] ההמשך הוא מתוך המהר"ל, נצח ישראל פרק א.

[22] שבת לד ב.

[23] תנחומא קדושים פרק י.

[24] יומא ט ב.


[25] שם.

[26] על פי רד"ק ומצודות דוד על אתר.

[27] יומא ט ב. 

[28] בבא מציעא ל ב.

[29] על פי אבות פרק ב משנה י.

[30] עבודה זרה ח ב, ובפירושו של רבינו חננאל, שם.

[31] עיין בזה מהר"ל נצח ישראל פרק ד: "ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא "כנסת ישראל" על שם חבור ואחדות ישראל".

[32] ברכות לב ב.

[33] שם נט א.

[34] מהר"ל נצח ישראל פרק א.

אם ברצונכם להגיב על מאמר זו, אנא שלחו את תגובתכם למייל הבא: