מדור הבחירה: מאמר ו
בחירה וידיעה במקרא
תוכן עניינים
וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ
ט. המשל הקדמוני
וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
י. המברך את יהודה הרי זה מנאץ
קין
א. לא תחניפו את הארץ
ב. הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ
ג. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח
ד. לערכנו לעומת לערכו יתברך
ה. קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו
ו. קין לא היה לו ממי ללמוד
ז. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ
ח. כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
קין
א. לא תחניפו את הארץ
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת:
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן:
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לה, לא-לד).
בלשון זה מזהירה התורה לבל יהיה האדם וותרני בכל הנוגע לשפיכות דמים, להיפך, חובתו היא להעמיד כל רוצח לדין ולהעניש אותו בהתאם לכללי המשפט התורניים. והתורה מפרטת: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".
ובזה ביאורים שונים.
הרמב"ן פירש "לא תחניפו" בהתאם להבנתו המילולית. והוא שהחנופה היא "עשות הפך הנראה והנדמה לעינים", [1] ועניין זה הוא תוכן הקללות (דברים כח, לח-מב) "זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף (...) כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה (...) זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ (...) וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ (...) כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל". הארץ מתוארת כזאת המוציאה פירות כאשר למעשה, לא נשאר מפירות אלו ולא כלום. וארץ המחניפה הינה אפוא עונש על עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות, וכפי הכתוב (ישעיה כד, ה) "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ", (ירמיה ג, א) "וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ וּבְרָעָתֵךְ". [2] ולאור הנחות אלו – מסכם הרמב"ן, המקרא מתפרש כדברי הספרי המנוסחים בלשון זה: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ" - הרי אזהרה לחניפים. דבר אחר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ" - אל תגרמו את הארץ שתהא מחנפת לכם". [3] והיינו שבראש ובראשונה, התורה מזהירה לבל נחניף את הרוצחים עם קבלת חושד מתוך התחשבות "למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם". ובמידה שנחניף להם, אנחנו נחניף את הארץ בכך שנגרום שהיא תחניף את יושביה כפי הכתוב "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ". [4]
בניגוד לרמב"ן, רש"י פירש (שם) "וְלֹא תַחֲנִיפוּ" - ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחייבון", שאם כפי מובנו המילולי, איך להבין את הכתוב "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ"? וכיוון שלא שייכת חנופה בדם, בהכרח ש"לא תחניפו" ביאורו – "לא תרשיעו" "כי המחניף הוא רשע". [5] אלא שפירוש זה זקוק גם הוא לעיון. מה זאת אומרת שהדם מרשיע את הארץ? בנוסף, גם סוף הפסוק לא ברור ביותר: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". למה זה שהארץ זקוקה לכפרה? ולאמיתו של דבר, לשון הפסוק כולו הוא מאוד נפלא היות שבעצם, תוכן העניין הרי הוא "ידוע ונגלה לכל רואי השמש" – כלשון ספר החינוך. [6] והיינו שאסור להיות אדיש בפני כל מעשה רציחה שהרי אי ביצוע הדין בכל הנוגע לשפיכות דמים יביא להשחתת האנושות. וכדי להתאים את המקרא עם כוונה פשוטה זו, חייבים להעמיד ש"ארץ", מובנו – יושבי הארץ, וכן ש"דם", פירושו - אנשי דמים, והתורה באה לפי זה להזהיר: "לא תחניפו את הארץ - לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ לפטרם מן הדין הראוי להם, כי הדם הוא יחניף את הארץ, כלומר - שהרי הרוצחים שהם אנשי דמים מנהגם להחניף את יושבי הארץ כדי שיחניפו עליהם, ולארץ לא יכפר - וליושבי הארץ לא יכופר". [7] במילים אחרות, התורה השתמשה בסגנון מליצי שחייבים להוציא מפשוטו המילולי כדי לפענח אותו.
ברור אמנם שקשה לקבל גישה זו בפרשנות המקרא, ואשר לכן נראה שחייבים להבין אותו כפשוטו המילולי.
ב. הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ
"אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ", בלשון זה פנה הקב"ה אל קין על שהרג את הבל אחיו.
ובגמרא:
אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל - שוב לא פתחה, שנאמר (ישעיה כד, טז) "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק" - מכנף הארץ ולא מפי הארץ.
איתיביה חזקיה אחיו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ" (במדבר טז, ל)? אמר ליה: לרעה פתחה, לטובה לא פתחה. [8]
הנאמר כאן הוא חד- משמעי: בניגוד למה שאצל קורח פתיחת פה האדמה נחשבת לרעה, אצל הבל – אותה פתיחת פה הוגדרה כחיובית, ומתוך כך, "טובה" זו מהווה חריגה שלא תחזור עולמית. ובוודאי שהנחה זו היא תמוהה ביותר: לטובה?! איך אפשר להעריך את בליעת דמי הבל כחיובית אם קשור בה עניין של קללה? איך ייתכן שחז"ל יגדירו תופעה כ"טובה" אם עליה התבטאה התורה בלשון "ארור"? וכדי ליישב תמיהה זו, אנו זקוקים לאורו של המהר"ל.
"מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל - שוב לא פתחה": כי הדם יחניף הארץ ומקלקל אותה, וכאשר פתחה הארץ פיה וקבלה הדם שוב אין כאן עונש לעולם. ואלמלא פתחה פיה לבלוע הדם, לא היה יכול העולם להתקיים מפני הריגת הבל שהיה אחד משנים שהיו בעולם. לכך פתחה פיה ולקחה את הדם מיד קין והארץ היתה מכסה פשעיו.
מפני כי קין עובד אדמה היה ופתחה הארץ פיה לקחת הדם לעשות הטוב לקין, ומפני זה לא פתחה עוד לטוב כי פתיחתה בעדו אינו לטוב רק מצד שהיתה הארץ חלק קין פצתה הארץ פיה לקחת הדם. ועוד שהאדמה פצתה את פיה בשביל כי הבל לא היה ראוי לקיום הבריאה וכמו שמורה עליו שם הבל, ולכך לצורך הבריאה שיסתלק הבל מן העולם לגמרי פצתה האדמה פיה ושוב לא פתחה לטובה. [9]
את היסוד עליו נסמכים דברי המהר"ל ניתן לסכם במילים ספורות: ארץ הפוצה את פיה היא ארץ החושפת את האמת. ולפי הבנה זו, ארץ המקבלת בתוכה את דם הנרצח, פירושו – ארץ המאשרת והמפרסמת שהרצח אושר משום שעל ידי כך התמלא רצונו של הקב"ה. וזהו גופא עניינו של דם המחניף את הארץ ומקלקל אותה - שבו המהר"ל פותח את דבריו. שהרי בכל רצח ניתן לטעון שסוף סוף, בהכרח שזה נעשה בהסכמת בורא העולם, ולמה לנו שוב לשפוך את דמו של הרוצח? לכן ההדגשה שאסור לו לאדם להחניף את הארץ ולחשוב שהיא תקבל את דם הנרצח ותפטור אותו מאחריותו מתוך האמתלה שלפי האמת, הוא ממלא את רצונו יתברך.
זהו הכלל היסודי העולה מדברי המהר"ל, ומעתה, מהכלל אל הפרטים.
השאלה הראשונה המתבקשת היא פשוטה: על סמך מה אנו אומרים שהלשון "פצתה את פיה" המיוחס לארץ, עניינו גילוי האמת? מה לארץ עם חשיפת האמת? ובכן, שורש העניין נעוץ במאמרם ז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ", [10] בהיות "ארץ" - מבהיר הרמב"ם, "משל, כלומר - ארץ החיים, והוא העולם הבא". [11] ושוב השאלה: איך נהפכה הארץ למשל לארץ החיים שהיא העולם הבא? לאמיתו של דבר, יש בנושא זה משום עיקר ויסוד באמונתנו, ולכן למרות אריכות הדברים, חשבנו לנכון להרחיב קצת בעקרונות אלו.
ג. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח
אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתות כתות וחבורות חבורות, מהם אומרים - אל יברא, ומהם אומרים – יברא... חסד אומר יברא - שהוא גומל חסדים, ואמת אומר - אל יברא, שכולו שקרים...
מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך?! תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה, יב) "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". [12]
אכן, האדם הוא "כולו שקרים". מה זאת אומרת, הלא כמו שנמצאים גומלי חסדים, כך גם מתקיימים אנשי אמת, ולמה אמר החסד – יברא, ואילו האמת – אל יברא? ובכלל, מה כוונת הכתוב "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", באיזה אופן האמת צומחת מן הארץ? אלא שהשקר שעליו מדובר הוא השקר היסודי המעמיד שיש לו לאדם רצון עצמי והבחירה בידו להתנגד לרצון קונו, כאשר לפי האמת, רצונו תואם את רצונו יתברך אף שנדמה לו שאין הדבר כך. וכדי "לתקן" שקר זה, השליך הקב"ה את האמת ארצה. [13]
וודאי כן הוא שכל עוד מתנהלים השית אלפי שנין של עבודה מתוך בחירה, החובה היא להשריש בתודעתנו שבכוחו של האדם להתנגד לרצונו יתברך, עיקרון עליו מבוססים התורה והמצוות, השכר והעונש. אלא שכל זה הוא לערכנו, אולם מצד האמת שהיא לערכו יתברך, אין לך דבר או חצי דבר שלא יהיה קשור והדוק ברצון בורא העולם, ומה שלא יעשה, האדם ממלא את רצונו יתברך היות שאין לך "רע" שלא יהיה "טוב". ושתי הבחינות הללו - זאת לערכנו וזאת לערכו יתברך, משתקפות בארץ בשוויון גמור.
לפי ערכנו, ברור שאין כמו הארץ להמחיש את המושג "מציאות עצמית". יציבותה הבלתי משתנית, העובדה שעליה נסמכים כל הנבראים - הן כולן סיבות הגורמות שהארץ נחשבת כיסוד היסודות שעליו נוכל להצהיר שהוא עומד על עצמו כפי תוכנו של הפסוק (איוב כו, ז) "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה".
אולם לפי ערכו יתברך, "ארץ" נקראת על שם ש"היא רצתה לעשות רצון קונה", [14] ריצה - רצונית ["רצתה" - משמעותה גם ריצה וגם רצון] המעידה שאין לה רצון עצמי כל עיקר, היפך העיקרון לפיו היא עומדת על כוחותיה העצמיים. והיינו שבקץ הימים, עתידה הארץ לגלות שלא "רצתה" אלא כדי לקיים את רצונו יתברך, ותתגלה האמת שאין לך רע שלא יצמח ממנו טוב. והיות שהסתרת אמת זו היא זמנית והיא עתידה להתבטל כאשר יופיעו השמים והארץ החדשים, אנו אומרים שבמהות הדברים, הארץ משקפת את האמת, אלא שלמעשה, אמיתות זו שוכנת בה רק בכוח כאשר יציאתה לפועל מיועדת לקץ הימים. ואכן, הארץ שניתנה לפי ערכנו הוא תוכן הכתוב (תהלים קטו, טז) "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", ולפי היבט זה שאינו אמת לאמיתה מתפרש הפסוק הקובע (שם קטז, יא) - "כָּל הָאָדָם כֹּזֵב". [15] ולדעת חז"ל, כך גם חייבים להבין את שני הפסוקים "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה", "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".
נכון שלפי ערכנו, הארץ מאשרת אותה אמת לפיה יש לו לאדם רצון עצמי כפי הכתוב "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם", ולפי היבט זה נאמר "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". אולם מצד שעתידה האמת לצמוח מהארץ לפיה "כָּל הָאָדָם כֹּזֵב", קביעת עובדה זו מצדיקה לומר שהארץ היא במהותה אמיתית כפי תוכנו של הפסוק "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". [16] ושני היבטים אלו - לערכנו ולערכו יתברך, מתבטאים בשני הרבדים – חיצוני ופנימי, של הארץ. בחיצוניותה, הארץ נראית כגוף בלתי משתנה העומד על עצמו, אולם בפנימיותה גנוז כוח הצמיחה המעניק חיים באופן הגובל את היש מאין, ולפי היבט זה, נאמר ש"ארץ" היא משל לארץ החיים שהיא העולם הבא.
ד. לערכנו לעומת לערכו יתברך
והנה המילה "פצה" עניינה פתיחה, [17] וכאשר נאמר שהארץ פצתה את פיה, הכוונה במליצה זו שהארץ פתחה את עצמה וחשפה את פנימיותה המסותרת הקובעת שאין זולת רצונו יתברך כפי שעתיד להתגלות בעולם הבא. לכן, כאשר נתמלאה בקשתו של משה "וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ" (במדבר טז, ל) ונבלעו קרח וכל עדתו, אמרו ז"ל שבני קרח היו אומרים "משה ותורתו אמת והם בדאים". [18] ומבהיר המהר"ל שבכך שהם נבלעו בקרב הארץ, התקיים בהם הכתוב "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח", וממילא היו מוכרחים להודות על האמת. [19] במקביל, כאשר נאמר לקין שהארץ "פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ", פירוש הדבר שהיא חשפה את האמת שעל ידי הריגת הבל נתמלא רצונו של הקב"ה.
האמת שהיא לערכנו לעומת האמת שהיא לערכו יתברך, את המורכבות שבנידון זה המחישו חז"ל בדייקנות רבה. כך הכתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" (בראשית ד, ט) שעליו דברי חז"ל המנוסחים בלשון זה:
"הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" - אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי!?
משל למה הדבר דומה: לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש. לבקר תפשו השוער, אמר לו - למה גנבת את הכלים? אמר לו - אני גנב ולא הנחתי אומנתי אבל אתה אמונתך בשער לשמור, למה הנחת אומנתך ועכשיו אתה אומר לי כך?!
ואף קין - כך אמר, אני הרגתי אותו בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו. אתה הוא שהרגתו שנקראת "אנכי" שאלו קבלת קרבני כמותו - לא הייתי מתקנא בו. [20]
אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי!? על ערעורו של קין סמכו הרוצחים בכל הדורות שטענו שבסך הכול, רצונם הוא רצון הבורא, והם כגרזן ביד החוצב המוציא לפועל גזרה שבוודאי נגזרה למעלה, שאילו היתה לו לנרצח זכות חיים, איך הניחו בשמים להמית אותו? במילים אחרות, אם הבל היה כה חשוב בעיניך, איך אתה הקב"ה נתת לי להרוג אותו? ולקין עוד טענה נוספת שמגמתה להגן עליו מכל הצדדים. אתה הקב"ה המתאר את עצמך בתיאור "אנכי", הרי אתה שבראת אותי עם יצר הרע ואתה גם גרמת שהקנאה תשתרש בי, ואם כוונתך להרשיע אותי במה שהרגתי את הבל מתוך קנאה - "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית". [21] קיצורו של דבר, קין בורח מכל אחריות על ששפך את דמו של הבל אחיו.
ה. קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו
על כך תגובתו של בורא העולם: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד, י).
ובמדרש:
אמר רבי שמעון בן יוחאי: קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו: לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגוששים לפני המלך, אילו רצה המלך – פירשן, ולא רצה המלך לפרשן. נתחזק אחד על חברו והרגו; והיה מצווח ואמר - מאן יבעי דיני קדם מלכא [מי יבקש את דיני לפני המלך]!! כך – "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי". [22]
"קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו"!! הקב"ה כביכול מסלק כל אחריות במעשה קין, וכאילו כתוב "דמי אחיך צועקים עלי" [23] – בזה שנתתי לו להיהרג. וכפי שהם, דברים אלו הם בלתי נסבלים. אם נכון הוא, ובוודאי כן הוא - ש"קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו", איך הוציאו חז"ל הנחות כאלו מתחת הקולמוס? שהרי כתוב כאן שבכוחו של אי-הצדק והרע לשלוט ולהתגבר אף כנגד רצונו יתברך, וזה עד כדי שקולו של הנרצח צועק וצווח "מי יבקש את דיני מהמלך". איך ייתכן?!
אלא שחז"ל באים לגלות את התוקף ואת ההיקף של האמת כפי שהיא לערכנו. שהרי במידה שמתבוננים, טענות קין במקומן עומדות. איך בכלל ניתן להצדיק שקיים פשע ששמו "שפיכות דמים"? הנשמה היא חלק אלוה ממעל ובמידה שאדם שופך דם, בהכרח שזה בהסכמת רצונו יתברך, שאילולי כן, איך בכוחו להפריד בין הדבקים ולהוציא את הנשמה שהקב"ה החדיר בגוף הנבראים? לכן הדגיש רבי שמעון בן יוחאי שחופש הבחירה הוא כה מוחלט עד שחובת האדם היא להחדיר בליבו דברים שקשה לאומרם ואי אפשר לפה לפרשם.
וזה משום שכל עוד שמתנהלים השית אלפי שנין של עבודה מתוך בחירה, שפיכות דמים, פירושה – העדר ואבדן שאחריותם מוטלת על הרוצח בלבד בלי שיהיה לו להקב"ה שום חלק בהריסה זו. נכון שאילו רצה המלך, היה הוא מונע את הרוצח מלבצע את זממו. אלא שהמלך כביכול אינו רוצה להתערב בהחלטתם של התחתונים כדי שלא יהיה להם שום פתחון פה בסגנון - "אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי"!? ולפי היבט זה, כוח ההריסה של האדם הוא כה מוחלט עד שקול דמי ההרוג פונה וצועק אל הקב"ה, איך לא מנעת את הרוצח לעשות כן, מי יבקש את דיני לפני המלך.
סיכומו של דבר, חופש הבחירה גורם לדברים שקשה לאומרם ואי אפשר לפה לפרשם, וזה כדי לבטל ולאפס בצורה מוחלטת כל ניסיון של האדם לברוח מאחריותו על מעשיו הרעים מתוך האמתלה שבהכרח הם ממלאים את רצון בורא העולם.
ובכל זאת...
ו. קין לא היה לו ממי ללמוד
"וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" - רבי יהודה ורבי נחמיה.
רבי יהודה אומר: נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל, אמר להן: לכן אני אומר "כָּל הֹרֵג קַיִן" – ייהרג. אמר רבי לוי: בא נחש הקדמוני לתבוע דינו של הבל, אמר לו הקב"ה: לכן אני אומר "כָּל הֹרֵג קַיִן" – ייהרג.
ר' נחמיה אמר: לא כדינן של רוצחנין דינו של קין, קין הרג - ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך "כָּל הֹרֵג קַיִן" – ייהרג. [24]
חיה בהמה ועוף המתכנסים כדי לתבוע את דמו של הבל, פירושו – שלפי כל כללי המשפט שבבריאה, התברר שנתמלאו כל התנאים המחייבים לקיים את הכתוב "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵך". נחש הקדמוני התובע את דינו של הבל, פירושו - יצר הרע המעיד שקין אחראי על מעשיו היות שהיה בכוחו להתגבר על יצרו. ובכל זאת - "כָּל הֹרֵג קַיִן" – ייהרג". וסיבת הכרעה זו היא משום ש"לא כדינן של רוצחנין דינו של קין, קין הרג - ולא היה לו ממי ללמוד".
ואין אנו מבינים. חומר הדין מחייב שדמו של קין יישפך, אולם אם דינו הוא לא כדינם של רוצחים היות שלא היה לו ממי ללמוד, למה "ארור אתה"? ומה עוד שהכרעה זו סותרת את כל הנאמר עד כה אודות אחריותו המלאה והמוחלטת של קין, וזה מתוך סילוק השגחתו של בורא העולם ש"קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו". בנוסף, מה זאת אומרת "קין הרג - ולא היה לו ממי ללמוד", הרי על שפיכות דם הוזהר כבר אדם הראשון? ומה עוד שהתורה מתארת את המעשה רציחה בדייקנות רבה. שהרי כתוב (בראשית ד, ח) "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ", בהיות קימה זו מלשון (דברים יט, יא) "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת" [25] וכן (שם כב, כו) "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ", כלומר – בזדון ובכוונה תחילה, ואיך ניתן לומר שדינו של קין אינו כדינם של הרוצחים היות שהוא לא ידע ולא כלום על מעשה הריגה?
ובכן, פשר הדבר גנוז בכך שהאדמה "פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".
ז. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ
כדי להקל על הקורא, אנו חוזרים על דברי המהר"ל שהובאו בעניין זה לעיל:
מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל - שוב לא פתחה": כי הדם יחניף הארץ ומקלקל אותה, וכאשר פתחה הארץ פיה וקבלה הדם שוב אין כאן עונש לעולם. ואלמלא פתחה פיה לבלוע הדם לא היה יכול העולם להתקיים, מפני הריגת הבל שהיה אחד משנים שהיו בעולם, לכך פתחה פיה ולקחה את הדם מיד קין והארץ היתה מכסה פשעיו.
מפני כי קין עובד אדמה היה ופתחה הארץ פיה לקחת הדם לעשות הטוב לקין, ומפני זה לא פתחה עוד לטוב כי פתיחתה בעדו אינו לטוב רק מצד שהיתה הארץ חלק קין פצתה הארץ פיה לקחת הדם. ועוד שהאדמה פצתה את פיה בשביל כי הבל לא היה ראוי לקיום הבריאה וכמו שמורה עליו שם הבל, ולכך לצורך הבריאה שיסתלק הבל מן העולם לגמרי פצתה האדמה פיה ושוב לא פתחה לטובה. [26]
קין עמד על כך שבהתאם לשמו "הבל", אחיו לא היה ראוי לקיום כל עיקר. [27] ונשאלת השאלה: מאין לקין את ידיעה זו? והתשובה היא – מסביר המהר"ל, שקין "הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב), עבודה שגרמה שהוא התחבר לרובד הפנימי של הארץ המשקף את האמת כפי שהיא לערכו יתברך. וקירוב זה בין קין לבין האדמה גרמה לכך שהארץ פצתה את פיה וכיסתה את פשעו של קין. וכאשר חז"ל מדגישים ששוב לא פצתה האדמה את פיה לטובה, הכוונה בזה לטובת קין. אולם – מבהיר המהר"ל, לא רק לטובת קין אלא יתרה מכך, לטובת האנושות כולה. וזה משום שלצורך הבריאה התחייב שהבל יסתלק מן העולם לגמרי. שאילו היה נשאר ממנו רושם בעולמינו זה, מן הנמנע שהיה נולד שת שהוגדר כ"זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל", בהיות "שת" נקרא על שם "שממנו הושתת העולם לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם". [28] וכדי לאפשר תשתית קיומית זו שהיא "תחת הבל", התחייב שהארץ תפתח את פיה ותקבל את דמו של הבל כך שמעתה, יש הצדקה מסוימת לפשעו של קין, ושוב אין כאן עונש על העולם. על כל פנים, כל זה נודע לקין בכך שכאמור "הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" (בראשית ד, ב). מכאן התגובה המיידית: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה (...) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ". בכך שקין תמך את רציחת אחיו על הידיעה שהתגלתה לו מזה שהיה עובד אדמה, מעתה אף כי יעבוד את האדמה היא לא תוסיף להעניק לו את אותו כוח ייחודי המאפשר להחניף ולקלקל אותה. או במילים אחרות, בשום פנים ואופן לא תהיה לו לשופך דמים האפשרות להתחמק מאחריותו המלאה מתוך הטענה שבהכרח נתמלא רצון קונו. או בלשונם של חז"ל: "מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל - שוב לא פתחה".
אלא שאם כן, וקין נידון על פי האמת כפי שהיא לערכו יתברך, איך להבין את הכתוב "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה"? וצעקה זו - אומרים חז"ל, התבטאה בכך ש"לעלות למעלה לא היתה יכולה שעדיין לא עלתה לשם נשמה, ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם, והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים". [29] איך ייתכן?! אם היה זה "לצורך הבריאה שיסתלק הבל מן העולם לגמרי", מה זאת אומרת שדמיו היו צועקים מן האדמה בהיותם מושלכים על העצים ועל האבנים?
הווי אומר שהאמת כפי שהיא לערכנו במקומה עומדת, ולמרות כל ההתחשבויות השמיימיות, קין נשאר רוצח במלוא מובן של המילה, ודם הבל – המושלך על העצים ועל האבנים, היה צועק אל הקב"ה מן האדמה. אלא שבצורה חריגה מאוד, בורא העולם התחשב גם בעובדה שקין לא היה לו ממי ללמוד, כלומר - לא ידע שאין להתייחס להיבטים שהם לערכו יתברך: כתוצאה מכך, "כל הורג קין – ייהרג". אולם מכאן ואילך, המשפט והצדק חייבים להתנהל בהעדר כל וותרנות על פי האמת כפי שהיא לערכנו, הקובעת (בראשית ט, ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".
ח. כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
מצד האמת המוחלטת ביותר כפי שהיא לערכו יתברך, כל מעשה רציחה הוא בהכרח על פי ציוויו של בורא העולם שהרי בשום פנים ואופן לא ייתכן שיתקיים האדם חוץ מרשותו של הקב"ה. ואם בכל זאת מטילים את האחריות המלאה על הרוצח, זה על סמך ההיבט ש"קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו"!! והיינו שאותה אמת קובעת יתד בל תימוט שהמלך כביכול אינו מתערב במעשיהם של התחתונים כך שאין להם שום פתחון פה בסגנון - "אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי"!? וזהו גופא פשוטו של המקרא (במדבר לה, לג) "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".
במידה שמתרשלים ולא מבצעים את הדין, רשלנות זו כאילו קובעת שרציחה זו היתה בהכרח בהסכמת בורא העולם. ועל השקפה פסולה זו נאמר "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ", כלומר - אל תברחו מאחריותכם, אל תעשו את עצמכם כמחמיאים לרובד הפנימי של הארץ היות שלאמיתו של דבר, אי ביצוע הדין נובע מאדישות כלפי שפיכות דמים. ובשעה זו - "הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ", כלומר - דם הנרצח יחניף את הארץ כדי לוודא שהרובד החיצוני ישתלט על הפנימי וימנע שהאדמה תכסה את פשעו של הרוצח בכך שהיא תקבל בקרבה את דם הנרצח. וכך באמת נקבע: מן הנמנע שהארץ תפתח את פיה כדי לקבל את דמו של ההרוג. וזה משום שאחרי שבצורה חריגה לחלוטין היא פצתה את פיה לטובת קין, "לָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ", כלומר - אין לה לארץ שום תיקון כי אם בשפיכת דמו של הרוצח. ובמידה שהרשויות לא תקיימנה את המשפט הדרוש, ייצא לפועל, מידה כנגד מידה, הכתוב (ישעיה כד, ה) "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ", שפירושו – "כמין חניפות, עושה עשב ואינו עושה קמה, מראה קמה ואין חטים בקשיה". [30]
וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ
ט. המשל הקדמוני
סיכומו של דבר, בשום פנים ואופן לא ניתנה לו לאדם את היכולת לברוח מאחריותו מתוך הטענה שהוא סך הכל פעל על פי חשבונות של מעלה. ומוצדק לומר שיש לנו בעניין זה מקרא מלא. "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" (שמות כא, יב-יג).
וברש"י:
"וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ" - זימן לידו, לשון (תהלים צא, י) "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (משלי יב, כא) "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (מלכים ב ה, ז) "מִתְאַנֶּה הוּא לִי" - מזדמן למצוא לי עילה. ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד (שמואל א כד, יג) "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע". ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע"? - "וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ".
במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה. והקב"ה מזמנן לפונדק אחד: זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות. נמצא זה שהרג בשוגג - גולה, וזה שהרג במזיד - נהרג.
"ונתבארה בכלל חוק זה אמיתת אמונה. והיא - כי כל מי שימות באיזו סיבה שתהיה הרי זה בגזירתו יתעלה, והנהרג על ידי הורג במזיד האל יתעלה גזר עליו שימות בהריגה, ולא הכריח את ההורג שיהרוג אותו, ומפני זה הוא חייב בעונש". [31] אלא שעיקרון זה זקוק לעיון. מה זאת אומרת "ולא הכריח את ההורג שיהרוג אותו", הרי הקב"ה זימן לידו את אותה מעשה רציחה, ולפי היבט זה ניתן לומר שעל אף שהוא רשע, סוף סוף במעשה זה הוא אנוס על פי הדיבור, ולמה אם כן דנים אותו כשוגג? בנוסף, "אם כי כל מי שימות באיזו סיבה שתהיה הרי זה בגזירתו יתעלה", למה בכלל נאמרה פרשת עגלה ערופה? "אם היה חייב בדין, למה יחריד הוא יתברך עליו את כל החרדה הזאת להוציא מסנהדרין גדולה למדוד את הערים, וזקני העיר להעריף את העגלה בכל חוקותיה ושירחצו מים, ושיבואו הכהנים הלוים ויתפללו לפניו יתברך "כפר לעמך ישראל" כו', והלא מה כפרה צריך אם מת חייב"? [32]
והתשובה היא שהכתוב "והאלהים אנה לידו" - המבוסס על העיקרון ש"מרשעים יצא רשע" - נחשב כחריגה בכך שהוא "עומד בסוד הידיעה הסותרת את הבחירה", [33] וממילא בכל הנוגע למשפטי התורה הלכה ולמעשה לא מתחשבים כלל וכלל בידיעה עליונה זו. וכן הוא בכל הקשור עם ידיעתו יתברך.
וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם
י. המברך את יהודה הרי זה מנאץ
מפורסם דיונו של הרמב"ם על הכתוב (בראשית טו, יב-יג) "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי". ונשאלת השאלה: "הלא תראה שגזר על המצרים שיחמסו זרע אברהם, ולמה ענשם? [34] והלא בהכרח בגזרת השם יתברך השתעבדו בהם כמו שנגזר עליהם"? הרבה תשובות הוצעו כדי ליישב שאלה זו, [35] אולם הפשוטה ביותר היא זאת המעמידה שידיעתו יתברך אינה נוגעת כלל וכלל בחופש בחירתו של האדם על מעשיו הטובים או הרעים. [36] ומאוד ייתכן שהנחה זו מקופלת בכפילות "יָדֹעַ תֵּדַע" שעליה אנו מוצאים שני ביאורים במדרש. הביאור הראשון: "ידֹעַ" שאני מפזרן "תֵּדַע" שאני מכנסן, "יָדֹעַ" שאני ממשכנן "תֵּדַע" שאני פורקן, "יָדֹעַ" שאני משעבדן "תֵּדַע" שאני גואלן". [37] הביאור השני: "כשבא [אברהם] עמו [עם הקב"ה] בעקמניות, אף הקב"ה בא עמו כן. ואימתי? בשעה שאמר לו "בַּמָּה אֵדַע" (בראשית טו, ח), מה כתיב בתריה - "יָדֹעַ תֵּדַע". [38]
והנראה שבביאור הראשון, כוונת חז"ל היא להעמיד שעם הלשון "ידוע תדע", הקב"ה גילה לאברהם שבהתאם למקופל בידיעתו יתברך, השעבוד במצרים יביא לכך שמה שלא יהיה, עם ישראל יצטיין בבחינה על-טבעית שתתקיים לנצח בלי שום אפשרות של ביטול או הפסק. על כך הביאור השני: אם הקב"ה גילה לו לאברהם פן מידיעתו, זה משום שעל ידיעה זו גופא נשאלה השאלה ה"עקמנית" "במה אדע". [39]
הווי אומר שהשעבוד במצרים נעשה למחויב המציאות שחז"ל מבטאים בלשון זה:
בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים. ואמר רבי יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע", והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף, וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם. הוי - "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט, א), אל תקרי הורד אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים. [40]
והיינו שכל ההשתלשלויות שהביאו לכך שיעקב ובניו ירדו למצרים היו עלילה שמגמתה לקיים את הגזרה "ידוע תדע". ובכל זאת: "רבי מאיר אומר: לא נאמר "בוצע" אלא כנגד יהודה שנאמר (בראשית לז, כו) "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ", וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י, ג) "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" - היות שהיה לו לומר נחזיר אותו לאבינו אחרי שהיו דבריו נשמעים לאחיו. [41] נכון שיהודה היה אנוס על פי הדיבור היות שקיום הגזרה הביא לכך ש"ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלות של ברזל ובקולרין", [42] ובכל זאת תובעים את יהודה על שלא החזיר את יוסף לאביו. וזה משום שכאמור, בכל הנוגע למשפטי התורה הלכה ולמעשה, לא מתחשבים כלל וכלל בידיעתו יתברך. וכן הוא שלמרות שהתבשר אברהם "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", אין זה כלל ש"בהכרח בגזרת השם יתברך השתעבדו בהם כמו שנגזר עליהם", להיפך, בחירת האדם במקומה עומדת ואשר לכן נענשו מצרים.
ובכן, הביטוי המדויק ביותר של הנחה זו אנו מוצאים אצל נשי למך בשעה שסירבו להוליד היות שהמבול בא. אמר להם אדם הראשון: עשו אתם שלכם והקב"ה עושה את שלו. [43]
[1] רמב"ן על אתר.
[2] שם.
[3] ספרי מסעי פסקה ג.
[4] רמב"ן על אתר.
[5] מהר"ל גור אריה על אתר.
[6] ספר החינוך מצווה לד
[7] חזקוני על אתר.
[8] סנהדרין לז ב.
[9] מהר"ל חידושי אגדות, סנהדרין לז ב.
[10] סנהדרין פרק י משנה א.
[11] רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה.
[12] בראשית רבה, פרשה ח פסקה ה.
[13] ההמשך הוא על פי המהר"ל נתיבות עולם, נתיב האמת פרק ג.
[14] בראשית רבה, פרשה ה פסקה ח.
[15] מהר"ל נתיבות עולם, נתיב האמת פרק ג.
[16] מהר"ל נתיבות עולם, נתיב האמת פרק ג: "כלל הדבר: אילו היתה הארץ מן העליונים לא היה ביטול כלל אל האמת, ואילו לא היה סגולה זאת אל הארץ שהיא באמצע ואינה סובלת שיהיה כך תמיד ביטול האמת לא היה האמת כלל בארץ, אבל עתה האמת יש לו ביטול בארץ ואינו נמצא כי הרבה שקרים הם בארץ מ"מ מן הארץ צומח האמת, והנה כנגד ותשלך אמת ארצה שהוא בארץ כנגד זה אמת מארץ תצמח וגו' ואי אפשר לפרש יותר כלל ודברים האלו הם עמוקים מאוד בסתרי החכמה".
[17] ספר השורשים לרד"ק, ערך פצה.
[18] בבא בתרא עד א.
[19] מהר"ל חידושי אגדות, שם.
[20] תנחומא בראשית פרק ט.
[21] תענית כ ב.
[22] בראשית רבה, פרשה כב פסקה ט.
[23] תנחומא בראשית פרק ט.
[24] בראשית רבה, פרשה כב פסקה יב.
[25] ספורנו בראשית ד, ח.
[26] מהר"ל חידושי אגדות, סנהדרין לז ב.
[27] בנוגע להנחה זו, עיין חיבורי "צוהר לבראשית", מוסד הרב קוק תשע"ה, ח"ב עמוד 694 ועמוד 718 ואילך.
[28] במדבר רבה, פרשה יד פסקה יא.
[29] בראשית רבה פרשה כב פסקה ט.
[30] רש"י על אתר.
[31] רבי אברהם בנו של הרמב"ם, שמות כא, יג.
[32] אלשיך דברים כא, א-ז.
[33] פחד יצחק שבועות מאמר מג אות ו, עיין שם באורך.
[34] רמב"ם שמונה פרקים פרק ח; הלכות תשובה פרק ו הלכה ה.
[35] עיין רמב"ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ה והשגת הראב"ד שם; רמב"ן בראשית טו, יד; משך חכמה בראשית טו, יג; יעב"ץ אבות פרק ג משנה כא: אוהב ישראל פרשה לפסח; פרי צדיק וישב אות יא; ועוד.
[36] עיין לחם משנה רמב"ם הלכות תשובה פרק ו הלכה ה.
[37] בראשית רבה פרשה מד פסקה יח.
[38] מדרש תהלים מזמור יח בד"ה עם חסיד תתחסד.
[39] על פי נדרים לב א: "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? (...)מפני שהפריז על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר - "במה אדע כי אירשנה".
[40] תנחומא וישב פרק ד.
[41] סנהדרין ו ב, וברש"י שם.
[42] מדרש תהלים מזמור קה בד"ה ויקרא רעב.
[43] בראשית רבה פרשה כג פסקה ד: "וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי" (בראשית ד, כג) - רבי יוסי בר חנינא אמר: תבען לתשמיש. אמרו לו: למחר המבול בא נשמע לך ונהיה פרות ורבות למארה?!
(...) אמר להן: איתא ניזיל גבי אדם. אזלון לגבי אדם, אמר להם: עשו אתם שלכם והקב"ה עושה את שלו. ואמרין ליה: אסיא - אסי חיגרתך, כלום פרשת מחוה הרי ק"ל שנה - אלא כדי שלא תעמיד ממנה בן, אתמהא!? כיון ששמע כן נזקק להעמיד תולדות".